<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שלישי</h1>
<h2>דף יב:</h2>
הבולע נימא של מים מחממין לו חמין בשבת, ועושין לו כל צרכי רפואה, מפני שהיא סכנת נפשות. וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר שממיתין אפילו היה ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושים לו כל צרכי רפואה להצילו, לר"ם. ומן ההלכה נראה שמי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום.
<h2>דף כו.</h2>
אין מילדין את הגויה בשבת ואע"פ שאין בזה חלול. ואין חוששין לאיבה מפני שיכולה לומר לה לנו ששומרין את השבת מחללין את השבת, אבל אתם שאינכם שומרים אין אנו מחללין עליכם את השבת. כתב הר"ם אבל מילדין גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליו את השבת.
<h2>דף כח.</h2>
וכן מי שיש לו מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו בין בכבדו בין בטחולו או בשאר אבריו כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד שחולי זה כבד הוא. לפיכך מחללין עליו בלא אמידה. ומכה שהיא בגובה היד ובגובה הרגל הרי זה כמכה של חלל ואינו צריך אומד ומחללין עליו את השבת. והחום שסמר את הבשר כמכה של חלל דמי ומחללין וכן כל חולי שהרופאים אומרים שזה יש בו סכנה אע"פ שהוא בעור הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת על פיהם, לר"ם. וחולי השינים נסתפק לחכמים אם הוא כמכה של חלל. ויש מי שפסק בזה להקל מפני שספק נפשות להקל. ויש מי שמחמיר בזה. והראשון נראה עיקר. וכן נראה דעת הר"ם במה שכתב בין בפיו.
מכת חרב בכל מקום שהיא מחללין עליה את השבת מפני שכל מכה של חרב היא של סכנה. ויש מן הגדולים שכתב שכן הדין בכל פצע מכת אבן או דבר אחר שהדם יוצא ממנו שהסכנה היא מפני הדם. אבעבועות כעין ענבה אדומה או שחורה שליח [מלאך] המות הוא ומחללין עליו את השבת. וכן מין ממיני השחין הנקרא סמט"א הוא שליח האש השורפת ויש בו סכנה ומחללין. הר"ם לא ביאר מאלו הענינים אלא מה שכתבנו למעלה בלשונו. ויראה לי שהוא לא ביאר אלא הדברים שנאמר בהם בביאור שאינם צריכים אומד. ושאר הדברים כלל במה שכתב וכן כל חולי שהרופאים אומרים וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהן או באחת מהן ציר או שהיו דמעות יורדות מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהם או שהיה בהם קדח[ת] וכיוצא בחליים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהם סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שבשביל סכנת אבר אחד מחללין עליו את השבת, שהרי אמרו בעין שמרדה שמחללין עליה את השבת. ויראה לי שמכאן יש ראייה, שאין מחללין בשביל סכנת אבר, שלא אמרו בעין שמרדה שמחללין עליה את השבת אלא מפני ששרשי העין תלויין בלב, והוא סכנת כל הגוף. ואם היה דעתם שמחללין בשביל אבר אחד לא היו צריכין לטעם זה. ויש מי שאמר שמפני סכנת אבר אחד מבטלין שבות, שאם היו סמנין שחוקים כוחלין את העין או מרפאין אבר אחד שיש בו סכנה. ומטעם זה מחזירין את השבר מפני שיש בו סכנת ביטול אותו אבר. אבל אם לא היה בו סכנת ביטול אותו אבר, אפילו דבר שאין בו אלא משום שבות אין עושים אלא על ידי (ישראל) [גוי].
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד, אומר לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא לו רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה. ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. יש מן הגדולים שרצה להוכיח ממנה שאמרו מותר לכחול עין מגוי בשבת אע"פ שאין בו סכנה, ואע"פ שהישראל מעמץ ופותח ונראה כמסייע, מסייע אין בו ממש. והוכיחו מזה שמותר להקיז דם על ידי גוי אפילו בחולה שאין בו סכנה. ואע"פ שהישראל מסייע בתנועת זרועותיו להוציא הדם, מסייע אין בו ממש. וכן נעשה מעשה על ידי גדולי הארץ. יש מן הגדולים שפסק מעלין אזנים בסם, אבל לא ביד, שמא יעשה חבורה, וכן נראה מן ההלכה. והר"ם כתב שמותר להעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי, שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסמנים כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם, עד כאן. נראה מלשון הר"ם שבסם אסור וביד מותר. ולפי פסק שלו מה שאמר בסם אבל לא ביד אינו כהלכה כי כל רפואה בסם אסור משום שחיקת סמנים. והר"ש כתב מעלין אזנים בשבת מפני שיש לו סכנה. ולפי דבריו שמענו, שאם לא היה בו סכנה אסור. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
